Reut Shafrir
Reut Shafrir
Bio
I am a Ph.D. candidate in the Department of Sociology at the Hebrew University of Jerusalem, under the guidance of Prof. Limor Samimian-Darash. I completed both my M.A. and B.A. in Sociology at Tel Aviv University.
My research examines the conceptualization, perception, implementation, and experience of civil evacuation formations during two wars in Israel: the ‘Iron Swords War’ (2023) and the Second Lebanon War (2006), during which several hundred thousand people evacuated from their homes across the border areas and remained away for different periods of time. Applying anthropological fieldwork research, I ask how the evacuation of citizens came to be an emergency preparedness response in Israel, and how it was implemented in both state and civilian led actions. Additionally, I ask how this mixture of preparedness practices affected people’s experiences of those emergencies.
היערכות אזרחית מבוזרת לחירום במהלך מלחמת 'חרבות ברזל'
רעות שפריר, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה
עבודת הדוקטורט שלי, שנכתבת בהנחיית פרופ' לימור סמימיאן-דרש, היא אתנוגרפיה של היערכות למצבי חירום בישראל העוסקת, בין היתר, בפינוי והתפנות של אוכלוסיות במלחמות. המחקר נערך דרך שתי נקודות התבוננות משלימות: מחד של האופן שבו המדינה נערכת לפינוי, ומאידך של החוויות של התושבים שפונו או שהתפנו. בפרט, אני חוקרת שני מקרי בוחן: מלחמת לבנון השנייה (2006) ומלחמת 'חרבות ברזל' (2023). ההבדל המרכזי ביניהן הוא בקיומן של תכניות היערכות לחירום: במלחמת לבנון השנייה לא היו תכניות חירום, מה שהוביל להתפנות ספונטאנית של מאות אלפי תושבי הצפון נוכח ירי הטילים מלבנון. אחד הלקחים המרכזיים ממלחמה זו היה שההיערכות לחירום אזרחי היא הכרחית, ולראיה במלחמת 'חרבות ברזל' היו תכניות היערכות לחירום, שעל בסיסן נערך פינוי אזרחים מאורגן מהצפון ומעוטף עזה.
שיטת איסוף הנתונים המרכזית הינה ראיונות עומק שערכתי עם תושבי אזורי הגבול שפונו במלחמת 'חרבות ברזל', המשקפים את התפיסות, ההבנות והפרשנות שלהם להיערכות למצבי חירום לפני המלחמה ובמהלכה.
הספרות האנתרופולוגית מציעה מספר תפיסות להתמודדות עם מצבי חירוםAnderson, 2010) ), כגון נקיטת אמצעי זהירות (Precaution), נקיטת פעולה מקדימה (Preemption) והיערכות מראש (Preparedness)- שהיא המקובלת בישראל. התפיסה מבוססת על ההנחות כי ישנם איומים בלתי נמנעים, שלא ניתן לחזות מראש ושלא ניתן להתגונן מפניהם, ועל כן יש לפעול על מנת לצמצם את הנזק שייגרם מהם במידה ויתממשו (Collier & Lakoff, 2021). אחד העקרונות המרכזיים תחת תפיסה זו הוא ביזור (Distributed Preparedness): לפי עיקרון זה, שפותח בארצות הברית, חלוקת האחריות בין רמות ממשל שונות ובין הממשל לארגונים נוספים (עסקיים ומגזר שלישי)- מצמצם באופן ניכר את הסיכוי לפגיעה
רב-מערכתית בתשתיות ובמרכזי אוכלוסיה ( Collier & Lakoff, 2008).
ממצאי המחקר שלי מצביעים על כך שבישראל, ניתן לזהות שלב נוסף בביזור ההיערכות לחירום, והוא ביזור מגופים מדינתיים ולתוך המרחב האזרחי. כלומר, ההיערכות לחירום עוברת מהמדינה,[1] ארגוני החירום והרשויות המקומיות- אל גופי חירום אזרחים מקומיים, בפרט כיתות הכוננות וצוותי החירום היישוביים (צח"י). אני מציעה לקרוא לשלב נוסף זה 'היערכות אזרחית מבוזרת לחירום' (Civil-Based Distributed Preparedness), ומציעה לנתח אותו דרך שלושה צירים: ארגוני, מרחבי וציר זמן.
הציר הארגוני: ישנה העברה של ההיערכות לחירום מגופי המדינה אל כיתות הכוננות והצח"י,[2] שנערכו מבעוד מועד למצבי חירום עוד בטרם פרצה המלחמה. ככלל, כיתות הכוננות אחריות להגנת הישובים, וצוותי החירום עוסקים בניהול הישוב והקהילה במהלך מצב החירום. ההיערכות שלהם הושפעה במידה רבה מניסיון המבוסס על מצבי חירום קודמים, אך הם נערכו לתרחישים מגוונים: מזג אוויר קיצוני, תאונות תעשייתיות, רעידות אדמה והסלמות ביטחוניות.
הצוותים הללו אימצו לוגיקות, פרקטיקות ושיח המזכיר, במידה רבה, ארגון צבאי. דוגמאות מרכזיות לכך הינן המבנה ההיררכי שלהן, עריכת אימונים צבאיים ושימוש בציוד ונשק, חלוקת המרחב האזרחי לגזרות, רישום ותיעוד מדוקדק של חברי הקהילות, פיתוח יכולות חילוץ והצלה, ושימוש במונחים צבאיים בהתייחס למרחב האזרחי כגון: חמ"ל, מ"מ , 'ירוק בעיניים', 'מפקד מחנה', ועוד.
ההעברה על פני המרחב הינה חלוקה גיאוגרפית של המרחב בין כוחות הביטחון וצוותי החירום. החלוקה נעשית באופן הבא: כוחות הביטחון פועלים באזור הסכנה או המלחמה; כתת הכוננות שומרות על הישובים באזורי הגבול; והצח"י מנהלים את הקהילות באזורים הבטוחים יותר, והמרוחקים במקרה של פינוי. כיתות הכוננות, שייעודן המקורי היה הגנה מפני חדירה נקודתית, רואות עצמן כחלק מאסטרטגיית הביטחון של המדינה באזורי הגבול. אילו הצח"י עוסקים בניהול הקהילה העורפית במצב החירום, ובכלל זאת הפעלת מסגרות חינוך ורווחה, יזימת מפגשים חברתיים ופעילויות הפגה, ושמירה על לכידות הקהילה.
ההעברה על פני הזמן הינה חלוקה מקבילה של הכוחות הפועלים, אך על פני נקודות זמן שונות. כך, ניתן לראות כי בטווח החירום המיידי והמתפרץ פועלים כוחות הביטחון; בטווח הקצר פועלות כיתות הכוננות, שנמצאות במצב של דריכות; והצח"י פועלים לאורך זמן, בטווחי זמן ארוכים הנמשכים לעתים אף בין אירועי החירום. עם הפשיטה לעוטף עזה בשבעה באוקטובר היו צוותי החירום בין המגיבים הראשונים לפשיטת חמאס, לחמו לצד כוחות ביטחון נוספים, ולאחר מכן עברו להגן על הישובים נוכח איומי חדירה עתידיים. בצפון נכנסו כיתות הכוננות ישר לשלב הדריכות ונותרו בו לאורך כל המלחמה. הצח"י, לעומתם, פועלים בטווחי זמן ארוכים המשלבים הן את השגרה והן את החירום. בניגוד לכתות הכוננות, שמרבית פעולתן בשגרה היא אימונים, כיתות הכוננות נערכות לעימות הביטחוני הבא (הכנת מקלטים, רישום מפורט של חברי הקהילה וצורכיהם, הכנת פעולות הפגה) ומיישמות את התוכניות הללו בזמן החירום.
לסיכום, מחקרי מראה כי ההיערכות לחירום בישראל מבוזרת לידי צוותי חירום אזרחיים ומקומיים, ואינה נותרת בידי גורמים מדינתיים בלבד. הצוותים פועלים תחת לוגיקות ופרקטיקות צבאיות, ופועלים בנקודות זמן ובאזורים גיאוגרפיים מובחנים מאלו של גופי הביטחון הממוסדים.
הממצאים הללו תורמים להבנת התמונה הרחבה של ניהול מצבי החירום בישראל, ובכלל זאת הגופים השונים הפועלים במהלכו והדינאמיקה ביניהם. בפרט, הם בעלי ערך לתכנון והיערכות למצבי חירום עתידיים בישראל, ביטחוניים או אחרים, ויכולים לסייע במתן מענה מתואם, מהיר ויעיל.
ביבליוגרפיה
Anderson, B. (2010). Preemption, precaution, preparedness: Anticipatory action and future geographies. Progress in human geography, 34(6), 777-798.
Collier, S. J., & Lakoff, A. (2008). Distributed preparedness: The spatial logic of domestic security in the United States. Environment and planning D: Society and space, 26(1), 7-28.
Collier, S. J., & Lakoff, A. (2021). The government of emergency: Vital systems, expertise, and the politics of security. Princeton University Press.
[1] להרחבה אודות ניהול מצבי חירום בישראל, ר': מרכז ג'יימס ג. שאשא למחקרים אסטרטגיים (2025). מערך החירום האזרחי בישראל: פרספקטיבה בין לאומית היסטורית ומשפטית. האוניברסיטה העברית בירושלים.
[2] כיתות הכוננות הן צוותים מקומיים של מתנדבים, שמשימתם המרכזית היא מתן מענה מיידי לתרחישי חדירה נקודתיים ועד להגעת הכוחות הסדירים. על אף שמדובר במנגנון ממוסד המוכר על ידי המדינה, הן אינן יחידות מילואים רגילות אלא צוותי מתנדבים "עצמאיים" יחסית העומדים בקשר עם יחידות מרחביות, ופועלים לפי הצורך. גם הצח"י מורכבים ממתנדבים תושבי המקום, ומשימתם היא לנהל את הישובים במצבי חירום. עם זאת, מדובר בהתארגנות הרבה פחות ממוסדת מכיתות הכוננות: בעוד שפעילות כיתת הכוננות מעוגנת בחקיקה משנות ה-1950, ההחלטה להקים צח"י נתונה לשיקול הדעת של המועצה או הישוב ואינה מחויבת על פי חוק.